יוגה ומוסר ( יאמה וניאמה)

 לתוכן  לפרק קודם זאת טיוטה נא לשלוח לי למאייל טעויות שתמצאו

פרק 5

"אנו אדישים רק לאלה, שלא הקרבנו שום דבר עבורם"
מאריה גלושקו
"מטרת המדע –נכונות
מטרת האומנות-אמת"
פ.ו. סימונוב

בהתחלה כרגיל קטעים מטקסטים קלאסיים. 
"שני השלבים הראשונים של יוגה הם למעשה שלבי הכנה. הם נקראים-יאמה וניאמה. משורש אחד. ההפרדה ביניהם היא סינטטית למדי. משמעות של מילה הראשונה היא-הימנעות, ריסון. השנייה- היא שמירת הנידות" (ספר "קרב אלות")

"שליטה עצמית, ביצועה ההוראות, תנוחות (אסאנות), וויסות הנשימה, התכנסות החושים, ריכוז באובייקט, התבוננות, אלה הם שמונת איברים של יוגה"

"שליטה עצמית היא-אי-אלימות, יושר, ריסון (התנזרות), ואי מניעה מלקיחת "מתנות" ביצועה של מצוות דתיות הם- טוהר, שביעת רצון, דיבוק בדרך רוחנית, לימוד עצמי, והתמסרות לאישווארה" (יוגה –סוטרות של פטנדג"אלי)

"אין יוצא מן הכלל לעקרונות אלו, אשר מוחלטים באופי שלהם. יאמות- אלה הם חוקים לכולם, למרות ההבדלים במעמד, ארץ, גיל ותנאים. כולם צריכים לבצע אותם" ("פילוסופיה הודית". פרק שני)

יחד עם זה "מיטריה אופאנישדה" מזכירה רק חמשת האיברים האחרונים, ללא הזכור על יאמה וניאמה. באותה תקופה עוד לא הסתיים תהליך של התערבות של סוטרות וברחמניזם, על שמונת האיברים מדבר (הכוללים ימה וניאמה) היותר מאוחר "טירומנטירם".

היום לא שמע ולא ניסה לתרגל יוגה רק בטלן מוחלט. בדרך כלל, במערב יוגה נתפסת ככלי אוניברסאלי (וזה מוצדק!) לריפוי עצמי. מוסר של השיטה פחות ידועה ונראה כאוטי כדי להתייחס אליו ברצינות. יש כאלה שלא רואים שום קשר בין מוסר ויוגה. למשל "דחיינהבינדו" ו"אמריטאננדדה-אופנישדה" מדברים על ששת איברים של יוגה ללא יאמה וניאמה. בני דורו של פאטנדג"אלי אפילו היו מגנים יוגה שמטרתה-"שחרור" מתנגדת למוסר.

בהודו נהוג לחשוב שאדם באה ליוגה לא במקרה, אלה כבר מגיע עבור מעשים טובים בגלגול הקודם.

כך או אחרת אולם קשה למצוא סיבה להופעת ערכים מוסריים באדם. ידועה שבחי שיגרה אין טעם להיות טוב לב, רגיש, אפילו פשוט מנומס. אולם אנו מבצעים את ההתחייבויות אלו, כאילו השיכים לעולם אחר, המבוסס על ערכים של יושר, הקרבה עצמית, טוב לב העולם ששונה לחלוטין מעול שלנו. אולי אנחנו מופיעים בעולם הזה מהעולם הנפלא ההוא כדי שעוד פעם נחזור אליו, ולחיות תחת החוקים הנפלאים הללו שאנו שומרים אותם בעולם הזה לעיתים רחוקות?

מה זה מוסר? האם הוא קיים אף כי הוא מוכתב. מוסריות, התנהגות נאותה, מצפון... מוסר... המילים הללו נשמעים מוזר בזמן שחברה טכנולוגית רודפת בצורה משוגעת אחרי השגת רווחה חומרית. אז מהי מהות החיים?

יש צרכים ראשוניים. אשר אדם לא יכול לחיות ללא סיפוק שלהם, וגם צרכים אינטלקטואליים ורוחניות.

נדבר עליהם לפי מסלואו.
1) פיזיולוגיים- תזונה, שתייה, שינה, פעילות מינית, אינסטינקט של המשך הדורות.
2) פסיכולוגיים – בטחון, קביעות, שייכות לקבוצה, אהבה, כבוד, כבוד עצמי.
3) אסטטיים – יופי, סדר (הרמוניה), סימטריה, מערכתיות.
4) אינטלקטואלי – הבנה של המאורעות העכשוויות, תפיסה.
5) ביטוי מוטורי ורגשי חופשי.

שני הפרקים הראשוניים והאחרון הם צרכים של הישרדות, שלישי ורביעי של התפתחות.

סיפוק שני הראשונים (ולמעשה גם שאר השלבים) לא יוצר בצורה אוטומטית ערכים והתפתחות רוחנית, מה שאפשר לראות בבירור לדוגמה בארצות מפותחות.

סיפוק צרכים בסיסיים בשלב ראשון הוא אינסופי ומחזורי. כאשר צרכים אלו מסופקים הם "נעלמים" ומפסיקים "להטריד" את התודעה. הצרכים של השלב השני הם קבועים, אולם ברגעים מסוימים יכולים להיות לא מודעים. סיפוק הצרכים של השלב השלישי לא בהכרח דרוש ויש כאלה שמסתדרים בלעדיהם מצוין.

שלבים שלישי ורביעי ביחד הם שלב התפתחות הנפש, הכולל חיפוש אישי אחרי השאלת הקיום: למה קיים כול זה, כולל אותי? כאן יכולים להיות רק תשובות פרטיות. למשל (שירה. תרגמתי אותה והבתי גם תרגום לאנגלית. העורך): "אם החיים דומים בכול פרט להזיות, אז המוות היא המטרה שלהם וגם הסיום. לילה עובר כמו כלב ציד, עור מטפטף דרך חריץ כניסה. וכול עוד הדרך הלא אנושית שלך יוצרת תערוכת הכוכבים, דרכי משקף שלד נצחי שלא זוכר אותי." 

«If life is in all similar to delirium, then the death is its result and the purpose. Night goes as a hound on the trace, ligh exudes through a door crack. And while Syzygy manages its brutal way above the Earth, the eternal skeleton not remembering me appears through me». 

יאמה וניאמה. מצד אחד מוסר זוהי תורה מסוימת על מוסריות כצורת תודעה חברתית, מצד שני תורה של נורמות התנהגות פרטית או חברתית, או קבוצות מסוימות המאוחדות לפי סימן היכר מסוים. מוסר ומוסריות של הפרט יכולים לא לתאום או להיות מנוגדים לחברה מסוימת. מוסר ומוסריות אלה לא נורמות עצמן השייכות לחברה, אלא ההתייחסות אליהם של כול פרט בנפרד. טוהר מידות נמדד כאשר משווים מה שיש כאן ועכשיו למה מה שצריך להיות באידיאל.

חברה היא זירה של אינטראקציות מוכרחת של אנשים שונים, כמו כן צורות שונות של איחודים בין האנשים, החל ממשפחה ועד למדינה. צרכים פיזיים היו מובילים עד להופעת התודעה. לפי היגיון פשוט אדם היה צריך מהטבע מקורות מסוימים הדרושים לקיום ואחרי זה "לפצות" אותו כדי שהוא ישתקם. לצערנו אדם כול הזמן משתדל לקחת כמה שיותר, ומשתדל להחזיר כמה שפחות. כדי להגביל תאבון לא בריא של האינסטינקטים מצד אחד, הרצונות מצד שני, ולא לתת לרודפי בצע טיפשים להרוס את החברה, וכדי שיהיה אפשר לחיות בה בצורה פחות או יותר מכובדת, לשם כך נוצרו הגבלות הנקראות מוסר ומוסריות. עקרונות רשמים של התנהגות הם-סדר של מה מותר ומה אסור, אלה הם חוקים. יש עונש על העבירה עליהם, אולם חוקים קובעים גם רמת הענישה.

לא ניתן להכניס חיים שלמים למסגרת ולהביא חוק לכול מקרה. לכן בנוסף לכול חוק ישנם גם ערכים. ההבדל מנורמות משפטיות הם מנוסחים בצורת מצוות, ללא קביעת מה היא עבירה ומה העונשין עליה.

לחלק של מצוות ישנו מקור דתי, לכן הם לא צריכות ביסוס. רוב האנושות לא שומרות עליהן באדיקות, וזה גם לא נחוץ כול כך, למרות שהן הופיעו אלפי שנים קודם, ומשחקים תפקיד חשוב בחברה, ומאפיינים בסיס למוסר. אם אסור לעבור על החוק, מצוות דתיות מומלץ לא לעבור ללא צורך מיוחד. חוץ מהן יש בחברה גם עקרונות הם צריכים ביסוס, אשר המדע מספק אותו. התנגשות חזיתית של אידיאולוגיות שונות הובילה לזלול וירידת ערך של מוסר, במיוחד לחלק ההוא שקשור לחוקי היסוד של האדם. איך לאזן בעיות עיקריות של החברה מודרנית, מדינה- אדם, חברה-טבע?

אורתודוקסים אומרים שצריך להסתפק במה שיש כי הברית החדשה, קנון בודיסטי, קוראן או תלמוד- קיימים כבר אלפי שנים. אולם האם אפשרי להכניס חיים מודרניים למסגרת של מושגים ישנים? כנראה שלא. כדי לא ללכת שולל אחרי ליחושים עתיקים שהמשמעות שלהם נאבדה, צריך להתאים את המושגים הללו לעת המודרני.

להתאם מוסר של העבר לתנאים עכשוויים ניסו א. שווצר, אקזופרי, פ, פלורנסקי, טייר דה שרדן, ורבים אחרים. חלקם לא יצרו תורות שלמות, אולם נתנו דוגמה אישית לחיים מוסריים, למשל קדושה מריה וטרזה.

בניסיון להפוך חיים אמיתיים לממלכת של חופש, שוויון ואחווה, המאה העשרים שילמה מחיר נוראי. התברר כי כדי להשמיד רוע - משמעותו לחסל את המין האנושי כמקור הרוע. הרוע הוא הפן החיתי של הטבע האנושי. חכמים ידעו תמיד כי טוב ורע הם יד ימין ויד שמאל של אלוהים, בהשמידת הרוע, אנחנו באופן אוטומטי מאבדים גם את הטוב. הכנסייה האורתודוקסית שוללת את קיומה המקורי של הרוע בעולם, אבל יש דעות אחרות, כגון: "היום אנחנו יכולים לומר בביטחון כי הרבה ממה שאנו מכנים הרוע למעשה הוא מחלה - מחלה של הגוף או הנפש, בורות, טיפשות, חוסר בגרות של הפרט, העדר התנאים החברתיים מושלמים ומוסדות חברתיים. אבל אנחנו עדיין לא יודעים מהו חלקו של הרוע שבעזרתו אנו יכולים להסביר את כול הסיבות. כיום, הידע שלנו מאפשר לנו בהחלטיות לדחות את המקורית לרשעות הביולוגית הבסיסית, שחיתות ואכזריות של הטבע האנושי" (מוטיבציה ואישיות)

קונרד לורנץ ו Dolnik והוכיחו בצורה משכנעת התנייה ביולוגית להיבטים רבים של ההתנהגות האנושית. הרבה ממה שהכנסייה רואה כחטא ומשתמשת בו כאמצעי להתעוררות של אשמה ולחץ (לעומת זאת, בקלות משחררת מאותם "חטאים" תמורת "תשלום"), אתולוגיה הראה בבירור, שאותם "חטאים" הם אטביזמים של הטבע החייתי של האנושות, ולמעשה ההתנהגות הטבעית שקיבלנו מאבותינו...

היפנים מאמינים כי אין התנהגות מוסרית ולא מוסרית, יש פשוט מתאימה או לא מתאימה, מה נכון בנסיבות מסוימות, בנסיבות אחרות עשוי להיות בלתי קביל לחלוטין, המורל ביפנית - התנהגות אשר תואמת למצב באופן מוחלט. אבל לשם כך האדם הזה חייב להיות מוסרי מהליבה, כאשר "ההתנהגות של האדם ממוצעי היא קונבנציונאלית יותר (מוסכמות), ולא מוסרית באמת, ולא מבוססת על אמונות ועקרונות פנימיים, היא לא יותר מאשר דבקות חסרת תוכן לנורמות מקובלות (ובהמשך) מצד אחד - לאף אחד אין זכות לומר לאדם איך הוא צריך לחיות. גם אם מאוד רוצים. האם אתה מסכים? אז למה אתה מתקשר למשטרה, כאשר אתה רואה ברחוב מטייל גבר עירום? אתה רוצה ללמד אותו איך "כמו שצריך" ללכת ברחובות? למה אתה חושב שזה אפשרי בשבילך להתערב? אתה מתעב את זה נראה? ואם הוא מתעב את מה שאתה עושה? הוא לא גורם לך להתפשט, לא מתנקש בתסבוכים שלך וסטריאוטיפים. אתה לא מאמין שדעה של האיש הזה שווה לשלך ?למה? רק בגלל שהדרך שבה אתה מתנהג וחושב היא נהוגה על כולם? ויש לו מודל אחר של התנהגות שלא קשורה אליך. אם הוא בכוח הפשיט אותך, אז כן - יש התקפה ישירה על החופש שלך. האם אתה מסכים? כמובן, חופש כזה עוד לא קיים בשום מדינה אחרת, בשום מקום עוד לא מעריכים ברמה כזאת אדם. אבל אני מדבר על מגמות. האם אתה מוכן לאהוב אישיות כול כך שונה ממך? או לפחות לכבד אותה?" ( 1996, Nikonov). אבל מצד שני - אחרי הכול צריכות להיות הגבלות מסוימות?

לא ניתן להיות מוסרי על יד מאמץ של כוח הרצון, או מוסריות ישנה או לא. מה הטעם לשנן את עשרת הדיברות בעל פה? הם קיימים במשך אלפי שנים, אבל אנשים כמו קודם, גונבים, אונסים ורוצחים. אתה יכול לשנן בעל פה תיאוריה של המוסר, אבל היא תהיה טמונה בך רק היא תנבוט בך ופעולת העלמות בזמן החיכוך עם המציאות. אחד הפילוסופים אמר: "מצפוני - זה כשאף אחד לא רואה ולא יודע, אבל אני לא אעשה".

המצפון – זהו מושג של אתיקה, אנלוגיה המשפטית של "אחריות".

לפעמים החיים מתגלגלים, כך שאתה צריך לבחור ללא פשרות, אז מתבטא (או שלא) המצפון והאחריות, אמיתיים שלא תלויים בסיטואציה ונסיבות. כאשר המחליט שוקל את התועלת או הנזק של מעשיהם עבור עצמו, סביבה, חברה וטבע - מקרה זה מציג את מצב מוסרי של אדם, בשם המצפון.

"המצפון הוא היכולת האנושית הטבועה רגשית להגיב על ההשלכות של מעשים... עד כדי כך שהם מתייחסים לשביעות רצונם של שני צרכים בסיסיים - האמת האובייקטיבית, וגם צורך אלטרואיסטי לעשות טוב"  (המוח, רגשות, צרכים, התנהגות, Vol.1)

כוחו של המצפון כבקרה פנימית להתנהגות חברתית יעילה נקבע על ידי עצמאות היחסית מהתגמולים חברתית או עונשים מיידים. 

למעשה כל המוסר - הוא הגבלה. אנשים לא מוסרים, המבקשים כסף וכוח, לעתים קרובות יהיו בעלי משאבים אינטלקטואליים דלים, אבל הם מפצים על כך בהתארגנות בעמותות, קבוצות וקהילות פליליות, דביקות במטרה גבוהה וחוסר מוחלט של הגבלות בפעילות. מי שהשתחרר מה"כימרה" הנקראת-מצפון להם מוסריים רק התשוקות שלהם. איך שהתלוצץ פעם מארק טוויין: "האם היה לי כלב, מטריד כמו מצפון, הייתי מרעיל אותו"

"ההתנהגות - הוא ניסיון להתנגד למתקפת הצורך (או רצון) באמצעות אינטראקציה עם הסביבה" (מאסלו)

הכול תלוי בדרכים שאנו בוחרים. ביצוע קפדני לפי מוסר שנקבע מסוכן, זה מוביל להתנגשות קשה עם המציאות ואובדן הסתגלות. כל אחד מאיתנו נתקל עם לוחמים נלהבים למען האמת, ככלל הם הלקוחות של בתי חולים פסיכיאטריים עם אבחנה של "אי סבילות של החיים". 

יונג אמר: "שמירה על המוסר בכל מחיר היא סימן של ברבריות". מאסלו הרחיק לכת עוד יותר: "אני מוכן להצהיר כי המחלה עצמה - היא אובדן של החיתיות. הזדהות ברורה עם הביולוגיה עצמית, "החייתיות", באופן פרדוקסאלי, מביאים את אנשים אל רוחניות, בריאות, לחוכמה, ורציונאליות. אני חושב ש ... כל השיטות ידועות, מלבד היפנוזה וטיפול התנהגותי, משחזרים ומחזקים את הצרכים שלנו ואת הצריכים האינסטינקטיביים שלנו את המגמות, את ה"אני" הכתוש שלנו, את ה"אני" החיתי שלנו הדחוק לפינה הרחוקה, את הביולוגיה הסובייקטיבית שלנו" (מוטיבציה ואישיות)

מאיפה אז לוקחים את המוסר?
כולנו תוצר של הסביבה שבה נולדנו, גדלנו ובגרנו. אופי ומבנה האישיות, מעצבת הסביבה: הורים, שכנים, חברים, בית ספר, רחוב, ספרים, סרטי וידיאו, ועכשיו גם האינטרנט. אין ספק, הגנטיקה משחקת תפקיד בהופעתם של מפלצות מוסריות, זוהי עובדה מדעית, אך ברוב המקרים עובד מנגנון של החתמה - ילד סופג רוח המחשבה של הסביבה ואחר כך מתנהג בדומה למה שספג, מבלי להיות מושפע מהחוקים והמצוות. זהו מקרה של חיקוי התנהגותי לא מודעה. אין לנו מושג על נוכחותו של ערכים אנושיים משותפים, אותה ניתן למצוא רק במצבים קריטיים, אז יתברר מי אני ומה נמצא אצלי בפנים.

ידועים שלושה סוגים של אתיקה:
- מחקר, מנסח את העקרונות המוסריים בהסתמך על ביולוגיה (ק לורנץ), הוא מבוסס על הרעיון של ההישרדות של הפרט והחברה, בתנאי של שמירה על הסביבה;
- תועלתנית, מאמינה כי ניתן ליצור חברה ללא קונפליקטים. אבל זה בעייתי מאוד (אלא אם כן אנשים אינם אחידים, כמו אגוזים);
-אידיאלית הרואה משמעות החיים בהתכוננות לא אל החומר, אלא אל שאיפות "גבוהות" של דת ופילוסופיים.

זו תואם למושגים ההודיים ישנים של שלוש מטרות הקיום: הרצון - קמא, תועלת או טובת הנאה תועלתני-  ארטחה, החובה או שמירה על החוקים– דהרמה. "חוקי מנו" קובעים כי לכל שלושת ההיבטים הללו יש מקום משלהן, אבל רק השילוב המאוזן בניהם מאפשר ההרמוניה. אם אדם טוען כי הכיוון המוסרי שלו נקבעה על ידי כיוון אל האמת, מיד עולה השאלה: מהי האמת?

הקדמונים האמינו כי העולם בו אנו חיים הוא אשליה (מאיה), וחייבים להינצל ממנו. גאולה כזה או שחרור (סמדהי, מוקשה, המוכתי) הייתה המטרה המוצהרת וכתר הראשי כל ששת תורות של Brahmanism, כולל יוגה.

נציין, כי החברה ההודית העתיקה חולקה לארבע ורנות (מעמדים). זהו ברהמין (נולד פעמיים) - הכוהנים הפילוסופים. קשטרים -השליטים, חיילים, מדענים ואמנים. וואישיים-סוחרים וחקלאים. שודרות- אומנים, ההמון. לכול ורנה (מעמד) היו סטנדרטים מוסריים שונים, וכן זכויות וחובות הספציפיים באותם ימים זה היה מוצדק. נתיב החיים של ברהמינים אפשר להגיד היה מחולק לארבעה שלבים: ילדות, התבגרות, חניכות, ברחמצ"אריה. ראש המשפחה ובעל הבית - .grhasta חיים מתבודדים ביער -varnaprastha נווד. sannyasa- מי שהיה שקוע מקצועית, יצא בדרך כלל מכול היחסים חברתיים ואישיים.

לפיכך, את השם של השלב הראשון של אתיות היוגית (יאמה), מתורגם במונחים: לרסן, התנזרות, להגביל. את השני מתורגם (Niyam)- כמו שמירת החוקים, והתנהגות.

סוטרות מפרטות את העקרונות הבאים של הימה:
 אהימסה - אי אלימות, אי פגיעה.
סאטיה – אמת.
Anstey אי גנבה.
Brahmacharya ההתאפקות.
Aparigraha דחייה של מתנות.

עקרונות Niyama:
Saucha - טוהר פנימי או חיצוני.
Samtosha - שביעות רצון ממה שיש.
טאפאס - ריסון עצמי.
Svadhyaya לימוד של טקסטים קדושים.
Ishvarapranidhana התמסרות לכוח עליון (לאלוהים).

הרוב המכריע של פרשנים טענו כי לימודי יוגה ללא הכשרה אתית בלתי אפשרי, שכן רק נוכחותה מבטיחה שילוב מוצלח של הפרט בחברה. למעשה, זה לא לגמרי נכון. עם יוגה לא תואמות התנהגויות בולטות כמו: טיפשות, חמדנות, דומיננטיות של האינסטינקטים, המרדף המטורף אחרי שגשוג חומרי, קנאה, זדון, אגוצנטריות קיצונית.

כמה מבקרים בפורום realyoga.ru שלא רוצים להפעיל את מוחם, שואלים שאלות טיפשיות כמו: "האם אפשר להתחיל את הפרקטיקה של האטה יוגה ללא היצמדות הדוקה לכללי יאמה ו Niyama?"

השאלה המתעוררת מיד: - ומה, עד עכשיו את העקרונות האתיים והמוסריים היו זרים לכם? ולא היו מיושמים בחייך? ועכשיו אתה הולך להיפטר מהישנים ולשנן חדשים?

כל זה שטות, הרוב המכריע של אנשים שבאים ליוגה הם בוגרים, עם אישיות מובנת, עם מוסר ואתיקה, הם הסתגלו להיבט זה של החברה, אם כי בדרגות שונות, ולא הכרחי ללמד אותם את זה. הם צריכים להסתגל ליוגה, להכניס אותה נכון אל תוך השגרה יומית שלהם, זה באמת בעיה חשובה, מהפתרון מוצלח זה תלויות התוצאות. המוסר ההודי העתיק לא מתאים לאנשים של המאה XXI. אולם ליישם במציאות של היום ובתרגול עקרונות הבסיסיים של יהמה- Niamey יהיה מאוד שימושי.

קחו למשל את העיקרון של אי אלימות - אהימסה. כאשר מתעורר סכסוך, ככלל, על אלימות עונים באלימות האיזון מופרע, לפעמים עד למצב של הרס ואובדן מוחלט של המשתתפים. גנדי הרא על ידי דוגמה אישית, כי במקרה של מאבק לא אלים תוצאות הרצויות יכולות להיות מושגים תמורת "דם יחסית קטן", בעוד אלה אשר הדם שנשפך הו שלהם, לא סביר כי זה ינחם אותם. פעולה לא אלימה עשויה ללבוש צורה של עצות, בקשות, לחץ, האספקה, התנהגויות מסוימות, (לעומת התנהגותו של הצד שכנגד) אינו מכיל כפייה, התגרות, הצקה, הטרדה או הסתה.

מי שמתנהג ללא אלימות:
- לא רק פועל כדי להגן על האינטרסים שלו, אלא גם מגן על יריבו מפני שקר, חוסר כבוד, שחצנות משלו.
- ראשית דורש מעצמו.
- לא מנסה לדכא או להשפיל את האויב, מחפש דרך הגון לצאת מתוך הסכסוך.
- כאשר נפגש עם התנהגות גסה, לא דוחה פעולות אלימות.
- מכבד את היריב לא משנה מה.

ברור, זה מזכיר קדושה, אבל גנדי התנהג בדרך זו. לחלשי אופי אם אי האלימות היא בעייתית, כי יש לה רמה גבוהה של קשיים פנימיים. אהימסה לעתים קרובות מקבילים עם הציווי התנ"כי "לא תרצח", אם כי לא ברור כיצד לבצע זאת אם מתכונים להרוג אותך.

צמחונות שנתמכת לעתים קרובות על ידי אהימסה, היא, לדעתי, צביעות נסתרת: בעלי חיים ודגים מוכרזים חי, צמחים - לא, אבל חלוקה זו היא שרירותית! צמחוני אמיתי מוחלט צריך לאכול רק אבנים! דיבורים על העובדה כי יוגה לא אוכלים בשר - שטויות, הם נמנעים רק במקרים שבהם הם יכולים לאכול משהו אחר, על דיאטה בסוטרות אין שום הנחיות ספציפיות, ו"היוגה אופנישד "רק ממליצות על הימנעות מאוכל כבד-טאמסי.

לאור חוסר העקביות של "חוקי מנו", במונחים של אהימסה מותר:
- לאכול מזונות מן החי שבו אין מזון צמחוני.
- לאכול בשר אם זה מוכתב על ידי תנאי אקלים - יוגים של לאדק, שבו הטמפרטורה השנתית הממוצעת היא אפס, אוכלים הכול! למשל וויתור מוחלט על בשר בצפון רוסיה, איפה שאכלו בשר מאות דורות - זאת אלימות על הגוף ופתח למחלות.
- בשביל הצייד מותר לצוד בעלי חיים, אלה שהוא יכול להרוג בעצמו (ללא נגמ"שים ו ותת מקלעים)
- במידת הצורך, לאכול בשר, כדי לא לפגוע בגוף שלך.
- מותר לאכול בשר המוצע על ידי בעל הבית, כדי לא להעליב אתו.

במאמרו "מה הם החיים מנקודת המבט של הפיסיקה?" הניח שרדינגר השערה כי אורגניזם חי עם האוכל מקבל אנטרופיה שלילית. ידוע כי התכונות הכימיות של מולקולות ימיניות ושמאליות לא שונות, אבל האוכל יכול להתעכל רק אם לחומרים המרכיבים אותו יש סוג מסוים של סימטריה מולקולארית שמאליות- בעיקר מולקולות של חומצות אמיניות, סוכרים - ימניים וכ"ו.

ברור כי הגוף מנצל לא רק את החומר, אלא גם המבנה שלו. אכילת מזון שבו המולקולות של ימין ושמאל מעורבות באופן אקראי, איש לא יכול, וכל עוד לא יסנתזו חלבון, את העיקרון של "חיים אוכלים חי" לא ניתן לעקוף. פעם באקדמיה למדעים נערך מחקר של צמחים מרפואה טיבטית עם איכות "חמה" או "קרה", והתברר כי מאחורי החלוקה ארכאית מוסתרים לעיתים קרובות נתונים אובייקטיביים. לדוגמה - ,תאום פנטסטי של הגדרה "חמה" או "קרה" עם איזומטריות שמאלית וימנית של מולקולות ,הרופאים של ימי קדם היו מסוגלים לזהות את אותם מאפיינים עם דיוק יוצא דופן, ללא מיקרוסקופים אלקטרונים.

שמירה קיצונית של אהימסה, (כמו כול קיצוניות), היא חסרת משמעות, דוגמה יפה - ג'יינים ההודיים. הם ויתרו על חקלאות, כדי לא לפגוע בשלשולים, הלכו בצורה מיוחדת כדי לא לדרוך על משהו חי וכ"ו, ובסופו של דבר הם יצרו כת של מלווים בריבית. לא סתם אומרים שכוונות טובות סוללות את הדרך לגיהינום.

"הבעיה הגדולה ביותר של זמננו - הפער בין מה אדם מוכן לעשות למען החברה ומה שהחברה דורשת ממנו. זהו סימן מדאיג, כי בכול הרצון הטוב, לא רואים את היתרונות שאדם אחד יכול להפיק מתוך תחושה של אחריות מוגברת או נטיותיו הטבעיות של טוב לב". (מראות הפוכות)

אלימות נובעת מתוקפנות, אף היכן שורשיו? מלחימה המתמשכת בין מינים בטבע - תהליך טבעי, בתנאים קבועים מאזן המינים נשמר באופן אוטומטי. ברגע שהוא מופר, מתחילים לפעול רגולטורים ספונטניים, למשל מגיפה. המאבק בין קרובים בתוך מין מסוים הוא תחרות. הטבע סיפק עם תוקפנות אמצעי הגבלה שחלים רק על קרובי משפחה. ככול שטורף מסוכן יותר, כך גם ההגבלה האינסטינקטיבית מוטבעת הדוק יותר בתוך כל פרט. כאשר, למשל, זאבים נלחמים, המפסיד חושף את העורק הראשי לזוכה והוא פשוט לא יכול לנשוך. ללא איסור זה, הזאבים היו נעלמים מזמן מעל פני האדמה. אצל גורילות ההרים באפריקה, עם כוח עצום, הבהרת היחסים היא -בוהה: מי שראשון מסיט מבט – אבוד. היעילות של האינסטינקט המגן בהתאם לנזק שעלולה לגרום החיה לקרובי משפחה שלה.

כל בעל חיים שולט מרחב ביחסי לכוח האמיתי שלו. אם מסיגים גבול עליו, ככלל, הסכסוך בין נציגי מין אחד הוא נדיר. ככול שבעל החיים פחות מזיק, יש לו פחות הגבלה של התוקפנות, כך שאם שם בתוך כלוב שתי יונים חלשלשות, אחת החזקה יותר מהם בהחלט, תהרוג את השניה ללא לאות וללא רחמים.

פעם איש הקרומאניון, קשר סלע למקל ובלהט הריב חבט את השכן על הראש. מאז, למרבה הצער, הנשק השתפר מאוד. אדם מחץ את כל הצורות החיים על כדור הארץ (למעט חרקים ווירוסים), ובגלל שיריבות תוך מיני נגמרה, החל לעסוק עם הסביבה החברתית שלו. ומאחר טבעו של הומו-ספיינס לא עשה שום ריסון לאינסטינקט הרג השכנים, יש לנו מלחמות, מחנות השמדה וכ"ו. ביטוי הבאה נשמע מטורף: "עליית הפשיעה בין האריות בגלל הבצורת של סוואנה", אבל כשמשהו כזה אומרים על אנשים אנחנו לא מזדעזעים. קורט וונגוט התבדח בקדרות פעם: "מה מדענים לא ימצאו, בכל מקרה הם ממציאים נשק." תוקפנות היא טבע החייתי הפנימי של האדם, אז אי אפשרי כמעט להיפטר ממנה. התרבות והמוסר מרסנים אותה, אך הדרך הטובה ביותר היא וויסות מחדש של הדחף התוקפני.

במאה השישית לפני הספירה, Chilo מ Lakademona אמר: "דע את עצמך". מי שמתרגל יוגה איכותית לאורך זמן מתחיל להרגיש את אחדות עם העולם, והיחס שלו לטבע משתנה בצורה קיצונית. אם את הסתם שובר ענף של עץ, לא נותן בעיטת שעמום לחתול, לא מוחץ את הצפרדע, אחר כך תוכל לרחם על כך לאדם. ככל הנראה, כל אחד מחויב - במסגרת השכל הישר – לפעול על פי העיקרון של כבוד לכל החי, שנוסחה על ידי אלברט שווייצר.

תרגול היוגה מטהר את תת מודע מעומס ומתח, מה שמקטין את פוטנציאל לתוקפנות, בנוסף, עולה חוסן הפנימי ביחס להשפעות מזיקות חיצוניות. מי הבין את עצמו וקיבל שלוות הנפש, אין לו טענות כלפי אחרים. הסוטרות אומרות: "בנוכחות מי שהתחזק באהימסה נעלמת כול עוינות" אי אלימות – זה מעשה גדול, אך לא קל להשגה. הימנעות מהתנגדות לרוע אינה אהימסה. גנדי אמר כי אי אלימות אמיתית רק בהעדר של פחד, רק כאשר אדם יפתחו את הכוח הדרוש להתנגדות אפקטיבית לאלימות, היא תיהיה אמיתית. אם מישהו לא יתנגד ויגיד לעצמו: "תנו לאלוהים להעניש את העבריין" – זאת היפוכה של אהימסה. האי אלימות היא מצב נפשי, חוקי מנו: " על יד גרימת נזק אדם מקבל מחלות, באי גרימת נזק - בריאות. "כל עוד הרע לא בשל, אפשר לעצורו במילה, אם זה לא נעשה בזמן יצטרכו להשתמש בכוח".

נקודה חשובה בתרגול נכון של אסאנות, היא כי האלימות כלפי גוף, מהווה הפרה ישירה של חוק אי פגיעה (כולל כאב) בגוף - עקרון היסוד של היוגה קלאסית, לכן טיעונים מופשטים היכן וכיצד ניתן ליישם אתיקה יוגית - הם מגוחכים. יוגה מתחילה אשר הגוף נעלם מן שדה התפיסה. (לא מרגישים אותו בתרגול)

אבל האם ניתן להתמודד עם רועה חיצוני? אני נשאל לעתים: - מה אם אתה נתקל בלילה חשוך עם בריונים אז מה יקרה?

קסטנדה שאל את המורה שלו שאלה דומה, רק שם דובר על רובה צלפים... דון חואן השיב: - באזורים בהם נמצא האיש עם הרובה, אני אף פעם לא מוצאת את עצמי.

העיקרון השני הוא - סאטיה, כנות מתבטאת דרך המחשבה, הדיבור והגוף, אי התאמות בין שלושת המרכיבים הללו הורסת את האמת. באופן מופשט כולנו יודעים כי השקר הוא לא טוב, אבל לא טוב למי? עבור מי משקר, או שמישהו משקר? במאמץ לטפח אמת ניתן בהדרגה להגיע למצב כזה, כאשר המילה עולה בקנה אחד עם המעשה, אבל כדי להיות מסוגל לומר את האמת, עלינו תחילה ללמוד לשתוק. ב "Aranyakaparve", כתוב כי שקר מותר רק בשני מקרים, כאשר מדובר על מוות ונישואין.

למה אני כל כך מתנגד לאלה שמוכרים את פרי דמיונם בתור יוגה? כי הם טפילים על בורות והשתוקקות אנושית עבור המופלא. הם משקרים לאנשים! סנט אקזופריהיה אמר: "אני פוקד עליך לתפוס ולרבע את הקוסם! לא בגלל שעורכי הדין שלי הוכיחו כי תמונות שלו שקרים. לא, הם לא שקר. אבל גם אין האמת בהם! טעות שלו שהוא מתחזה לצודק. העובדה כי יצירת ידיו נחשבה לאמת, כי סינוור כולם בזיקוקים, אשר לא עומדים מאחוריהם לא היסטוריה, ולא מסורת .הוא מפתה בסדר שעוד איננו. שלי כבר קיים. ולכן ואני מחסל את הקוסם, כדי להגן על העם שלי מתוך הכאוס" (המצודה)

קשה בדרך כלל להשיג את האמת, אלא שאשליה להיות בעל האמת– דבר עוד יותר נורא. האדם הוא כל כך עצלן מטבעו, אשר ברוב המקרים אין זה סביר לגרום נזק בכוונה, כך שכל הדברים (גם  הנוראים ביותר) נעשים, בדרך כלל רק בשכנוע מלא בצדק.

למעשה, טוב ורע - היא רק קטגוריה פילוסופית יתר או פחות, זה מעורפל מאוד. פעם, בזמן הקומוניזם מורה בבית הספר באוזבקיסטן עשה טיול עם תלמידי תיכון ליד מרגלות הר פמיר. ביום השלישי הוא ננשך על ידי נחש צפע, ומצא מיד כי הסרום נשכח. מורה עשו הכול כנדרש: פצע את העור ומצץאת הדם, עשה כוויה על הפצע אבל זה לא עזר, ידו התנפחה. בייאושו, הוא שלח את החברה לחפש בסביבה, ועד מהרה בא רועה זקן, משוטט הרחק מן העדר. לאחר בדיקה קצרה הוא אמר שהדברים רעים וצריך למהר כי המרפאה לא קרובה. בשלב זה ידו של מורה התנפחה לגודל של בול עץ. הזקן הושיב מאחורי גבו את הבחור וסוסו בדהרה. ואולם, עד מהרה המורה התחיל לאבד את ההכרה, אז הרועה אמר לו: - רד, כבר אי אפשר לרכב, לך ברגל.

המורה נפל על הקרקע, ואמר שהוא לא יזוז מהמקום. הזקן הכריח אותו לקום ולרוץ כמה שעות בעזרת צרחות וקללות ולפעמים הצליף בו בשוט. כאשר בחושך הם הגיעו למרפאה, הרופא אמר כי הסרום כבר לא צריך, בגלל העבודה הפיזית אינטנסיבית, הרעל בדם שלו נשרף. אלימות כלפי הגוסס - זה טוב או רע? כמובן, אפשר היה לרחם על הבחור, אבל הוא היה מת כנראה. במקרה זה, הזקן ידע במדויק מה לעשות הידע שלו מבוסס על וניסיון.

הבה נפנה asteye ו aparigraha, קטגוריות אלה נחשבים בדרך כלל משלימות. אכן, שלילת מתנות ואי גנבה הם היבטים שונים של אותו משחק, המושג asteya מתייחס לאנוכיות. היום, לעומת זאת, צצו המון "מורים שמרחפים סביב הנשמה, ונכנסים לתוך הכיס - את זה צריך לקחת בחשבון.

Asteyya ויתור על הרצון לקחת משהו ששייך למישהו אחר. הנכס אינו חטא כשלעצמו, - החטא הוא ריכוז של כול המחשבות והשאיפות על החפצים. האי התקשרות ל"חומר" זאת היכולת לא להיות מאושר במיוחד כאשר יש הכסף, ולא עצוב מאוד אם אין. פטנג'לי אומר: "דרך תרגול של אי השתוקקות לחפצים מגיעה העושר ליוגי" ["יוגה קלאסית", 2. 37. ]

המונח "Brahmacharya" הוא הרכיב האחרון של היאמה, אותו ניתן לתרגם בתור "חיים קדושים" או "התנזרות". כבר הוודות אומרות שזרע הוא תמצית אנרגיית חיים. טנטרה, בהיותה תורה רוחנית יותר צעירה, מאשר יוגה של פטנג'לי, חשבה כי חייבים לשמור זרע, כי סקס הוא איבוד של אנרגיה ומונע צמיחה רוחנית. בהודו, ישנם ארבעה סוגים ברחמצריים:

- סאוויטרי - אחרי קבלת חוט קדוש, המוקדש מתנזר במשך שלושה ימים
- פראיפטי - התנזרות למשך שנה
- למעשה brahmacari - התנזרות מרגע תחילת עד סוף לימוד של הוודות
- Nayshthika - פרישות מוחלטת

דיכוי תשוקות מיניות לא רצוי, להיפך - כדי ליצור את התנאים הטובים ביותר עבור סובלימציה שלהם, למרות ש Vivekanand מפרש ברחמצאריה כצניעות במילים במחשבות ובמעשה בכל התנאים והנסיבות. אבל העובדה היא התנזרות זה לא צריך להפר את שאר העקרונות האחרים של היאמה, אם אדם נאבק עם עצמו, זה כבר לא יוגה. מה משמעות חיובית שהאב סרגיוס טולסטוי, כדי להימנע מהפיתוי, קיצוץ את האצבעות עם גרזן?

כנראה לנטוש אהבה ארצית אפשרי רק עבור אהבת לאל. בטקסטים מומלץ ליוגים ההולכים בדרך עד הסוף, להימנע מיחסי מין, בודהה לימד את הנזירים: "אל תדבר עם אישה אם אתה צריך לדבר - אל תסתכל עליה, אם אתה צריך להסתכל - שמור על המשמר"

עם זאת בהודו ידועה מקדש של 64 יוגיות, שפעם הגיעו עד סמדהי, למרות שבמסורת ההינדית, סגפנות של הנשים לא מומלצת.

למה אדם אוכל? כדי להאריך את חיים ולזמן מה לשכוח מהאכול, כדי שהצורך בו יעלם זמנית ולא ילחץ על המוח. כנ"ל לגבי מין: בספקטרום של שיגרתי החיים, יש לו נישה ספציפית מוגבלת. לכן לנפח את החשיבות שלו, להציב בחזית, כפי שעשה, למשל, פרויד - זה חסר משמעות ומזיק. יוגה קלאסית נותנת לאנשים שקט נפשי, כאשר מין, כמו גם ביטויים אחרים של הטבע, לוקח את המקום הראוי שלו ו"לא מתערב מדי". הדיון האינסופי של איך לעשות ולפרש את זה "נכון" או "רוחני" - סוג של תלות! כאשר יש הרמוניה, הכול מתרחש כפי שהוא צריך להיות אצל אדם נתון, ואין כאן על מה לדבר. זה לוקח בחיים מקום הטבעי שלו... בכל זמן אחר כאשר אתה לא זוכר על מין - זהו Brahmacharya, זה לא יכול להיות מוחלט, בדיוק כמו שאנשים לא יכולים לא לאכול. ואם אתה מנסה -אתה טיפש, כי שום דבר טוב לא ייצא מזה. כאשר אתה מדבר על זה בלי סוף ומנסה לעשות את זה נכון, אז אין כאן שום Brahmacharya (לפי דעה צנועה שלי-ויקטור)

Niyama - טיפוח של הרגלים המסייעים ליוגי לרכוש מיומנויות של התבוננות פנימית. זו השפעה על אופי באמצעות משמעת עצמית, ולכן niyama אינטימית יותר. אם כדי לבצע חוקי יאמה אפשר לעזוב חברה לחיות ביער או במערה (כדי להימנע ממצבים של פיתוי), חוקי הNiyama צריך לבצע אפילו בבדידות. למען הדיוק, הם אינם מתייחסים ליסודות מוסריים, אלא הם תכונות אופי הכרחיים להצלחה ביוגה. זה אולי נראה שיאמה מובילה אדם לאלטרואיזם Niyama היא "החזרה" לאגוצנטריות, אבל למעשה הם מבטלים זה את זה, מסיעים במניעת חד צדדיות, יושר וחסר טאקט יכול הגבול עם גסות, אי צבירת הון עם תלות, התנזרות - להיות נושא לגאווה. 

החוק הראשון של ניאמה- shaucha פירושו "נקי" או "להיות נקי". חיסול הזיהום על כל היבטיו. רוב המפרשים מפרשים אותו כטיהור חיצוני ופנימי. חיצוניים: היגיינה של הגוף והסביבה, בטכניקות שונות: שמירה על אותה ההיטהרות נקי, אימוץ מזון מתאים... Vivekananda קבע באופן חד משמעי: "איש שלא שומר על יגיינה לא יכול להיות יוגי."

"יוגיעל פי אמונתו - ישות רוחנית, לעומת זאת, זה לא מונע ממנו לתת את תשומת הלב הדרושה להיבט חומרי זה של החיים, כמו הטיפול בגוף שלך. מי באמת עושה יוגה, מלכתחילה ברור וחד משמעי צריך להבין כי בריאות גופנית טובה - היא רק אמצעי אמין להשיג את המטרות. החובה העיקרית שלו – בריאות אידיאלית ..." (יוגה гהיגיינה אישית)

אפשר להיזכר כי, למשל כידוע בטנטרה חמישה סוגים של טיהור:
- Deha או Sarira shuddhi - טיהור הגוף (שאט קארמה ואסאנה)
- shuddhi nadi טיהור ערוצים- אסאנה ופראניאמה
- Manas shuddhi טיהור התודעה (Adzhapa-Japa, ענתר במונה וכ"ו)
- צ'אקרה shuddhi - הפרקטיקה של מודרות ובנדחות
- Bhuta shuddhi או Panchadharani מודרה

באמצעות טכניקות אלה משיגים מטרות הבאות:
- חופש ממחלות
- טוהר הגוף
- שמירה על כושר גופני גבוה
- חיזוק המערכת החיסונית
- אריכות ימים
- מוסרית ורוחנית הארה

טיהור פנימי (abhyantara) מושג על ידי פיתוח רצון טוב לכול היצורים החיים. חלק אחר של סאמטושה– סיפוק ממה שיש. במערב, חוסר שביעות רצון מתמיד נחשב (עד לתקופה של האנס הליה) לאחד הגורמים להתקדמות, במזרח מצב זה נתפס תמיד בשליליות. כאשר היא מופעלת על עצמה, היא יכולה להיות פתולוגית ולהוביל למחלות הנפש. חינוך דתי מסורתי מוביל לעובדה שהודים לרוב מאוזנים, וזאת לעומת צפיפות האוכלוסין בהודו, כל מדינה אירופית עם צפיפות כזאת הייתה מתפוצצת מזמן.

להיות שבע רצון בכול הנסיבות, לא מקובל על ידי איש המערב, פחד לא להשיג את התוצאות, לא לקבל את מה שאתה מצפה, גורם לנו כל הזמן להתאמצות יתר וולרצות לשלוט במגוון רב של אירועים. תרגול קבוע של יוגה קלאסית מוביל למצב samtosha ספונטאני המתבטא בעובדה שאתה כבר מרוצה מהמצב ולא מתרגז יותר מדי אם משהו לא מסתדר. במילים אחרות, גישה חיובית נשמרת תמיד, זה מאוד חשוב. ל Samtosha אין שום קשר עם שאננות, מצב מאפשר לראות בצבע חיובי את העולם, לכן קיימת בדיחה על אופטימיסט שמשוכנע שאנחנו חיים בטוב מכול העולמות ופסימיסט מפחד שזה נכון.

Samtosha מאוזנת על ידי טאפאס, אשר אינו זהה לסגפנות נוצרית, הוא אינו מכוון תמיד להתנזרות ואילוף התשוקות. לעתים קרובות, טאפאס - זה העינוי העצמי, שנערך למען צבירת כוח, לא וויתור על הנאה ,אלא התמקדות כדי להגיע למקסימום הנאה. באמצעות טאפאס דמויות האגדיות אילצו לציית אפילו פנתיאון הינדי של אלים, שהגשימו את כל הרצונות שלהם. המושג של טאפאס מקביל בהאופנישדות לברק וזוהר. לפעמים מתורגם המושג כמו חום - המרמז על הצטברות של אנרגיה ותחושות הקשורים אליו בגוף. נהוג להאמין כי אש הטאפאס מטהרת את זיהום הנפשי, הרוחני והפיזי.

בדרך כלל, הפרשנים מפרשים את הטאפאס כיכולת לא להיות מושפע על ידי הניגודים: חום, קור, רעב וצמא, עמידה ויושיבה, חוסר דיבור, וכ"ו ' ס.ס.ס. מפרט את הסוגים הבאים של טאפאס:
- מבחן של חום וקור
- שמור על אש חמה, כך שהגוף היה דק וחום
- פראניאמה
- צום
-מיקוד התודעה בנקודה אחת
- שתיקה

נהוג להאמין כי תרגול כזה מסלק מהגוף חומרים מזיקים והוא הופך להיות חזק וגמיש, ואת המוח - מוכן להתבוננות. באמצעות טאפאס משיגים סידהי-כוחות על, אבל זה גם יכול להיות טאמאסי, כלומר יכול להיות משוגע הפוגע בעצמו. מנקודת המבט של הפסיכולוגיה זוהי נוירוזה מרצון. בשל שליטה מודעת, תהליך זה מעין תהליך פתולוגי מכוון בכיוון הרצוי, סוג של "נוירוזה-עצמית מבוקרת". אמנם, כמובן, הגבול כאן מאוד אמורפי. שיטות שהוזכרו לעיל כנראה קשורות יותר לשיטות של טאפאסיה.

בספרות ההודית יש תיאור סוגים שונים של טאפאס. הוא עשוי להיות לטווח ארוך הנשמר כול החיים, כלומר בשלבים של Brahmacharya, הונפרסטהה ו sannyasa, או ארעי, על מנת להשיג מטרה ספציפית. טאפאס לטווח קצר– עמידה לפרק זמן הגיוני על רגל אחת, שהיה במים, עמידה בין חמשת האורות (ארבע מדורות והשמש), התבוננות בקריסטל, סוגים שונים של הגבלות על התנהגותם אכילה - צום, ישבה על קן נמלים, וכ"ו. לטווח ארוך - היא Brahmacharya, הגבלות קבועות באכילה וניידות, נדרים לטווח ארוך וכ"ו.

על היבטים של יישום טאפאס ניתן לחלקו לשלוש רמות:
1 פיזי -מה שתואר לעיל
2 מילולי. נדר הנפוץ ביותר בשימוש - שתיקה – מאונה. או חזרה בקול רם על מנטרות, או דג"אפה-הגייה רצופה בלחש, כאשר הצורה אידיאלית היא כזאת שבה המילים נלחשות בתנועת שפתיים שאינה הנראית לעין.
3 נפשי – ריכוז התודעה על דמותו של האל או סמל יחיד שלו. זה יכול להיות כל הבת של אליל: הכינוי ביד"גה –מנטרה או המקבילה גרפית של- - Yantra עם ריכוז ארוך טווח בתודעה. במקרה זה, טאפאס למעשה עולה בקנה אחד עם כמה שלבים של סוגים שונים של יוגה.

באגמות, אניגמות, גיטה ואת האופנישדות, מוקשדת תשומת לב מיוחדת מה מגיע אחרי ביצוע טאפאס וקבלת מתנות, אשר משתנים בהתאם למעמד של המתרגל. אז ברהמן מקבל לרוב מן האל ידע אמיתי, Kshatriya ביקש וקיבל את הכוח ויכולת לא להיפגע, ואישיה ושודרה - עושר, תהילה, אריכות ימים ובנים.

הליבה במיתוסים רבים של העלילה הוא מתרגל טאפאס השואף בקנאות ובנואשות, אשר בהתנהגותו פוגע בסובבים אותו: מתחיל לבעור סביבו מרחב או מים בנהר, אשר על גדתם הוא עושה טאפאס, מתחילים לרתוח. הכוח שנצבר מתחיל לפחד אפילו את האלים ובראשם אינדרה, ששולחים במטרה למתרגל טאפאס אנסאר-רקדניות שמימיות. כדי "לטשטש" את הריכוז שלו. אם חסיד מתעקש, האלים מתחילים להפריע לו בתהליך של טאפאס.

כל מערכת יחסים (תקשורת) עם עולם מסוכנים (ובדרך כלל – בלתי אפשרים) לאדם, שלא עבר תהליך מסוים של טיהור. תפקיד זה מבצעים סוגים שונים של תרגולי טאפאס. במהלך הטאפאס המתרגל מטוהר מזהמה של העולם הזה ומקבל הזדמנות ליצור קשר עם העולם האמיתי עם יצורים שמימיים.

הסכום המצטבר של כוח – הוא מטבע חילופין במערכת היחסים בין האלים ומתרגל טאפאס. ככול שהוא צבר יותר דברים "יקרים" יותר הוא יכול לדרוש מהאלים. בעלות על כמות גדולה של כוח יכולה לשים את המתרגל ברמה של האלים ולפעמים אף יותר. מיתוסים הרבה פעמים מספרים על הקרבות בין דוות ואשורים אשר תרגלו לטאפאס על מנת "לתפוס את השלטון" ביקום והסדר שבו." עובדה זו נובעת מהעובדה כי ממתרגלי טאפאס מפחדים כבר לא בני ארץ אלא האלים.

אבל העיקר - השגת מידה מסוימת של טוהר על ידי מתרגל טאפאס הנדרש עבור תקשורת עם עולמות אחרים. ככול שטאפאס יותר סגפני כך - מודגשת יותר את היכולת ליצור קשר כזה.

סביר להניח, שמתוך טאפאס נולדה יוגה קונדליני, בתהליך שלה הגוף הפיזי של המתרגל צריך "להישרף" באש "מאמץ הנפשי" ולהפוך לקשר עם הטרנסצנדנטי. במהלך הקרבה מתרגל מתפטר מהמקור העיקרי של הזיהום - הגוף שלו, על ידי דיכוי (מזער) פונקציות נורמאליות. זה קרה למשל, כתוצאה מטאפאס שלו, לחכם Mankanaka כאשר מידיו הפצועות במקום דם (אשר, מהוה אחת משמונה חומרים לא טהורים של הגוף) מתחיל לזרום מיץ עשבי. לכן, טאפאס - פרקטיקה הודית עתיקה אשר מורכבת מפעולות פיזיות מילולית ונפשית, שמטרותיהם לטהר ולחזק את המתרגל נפשית ופיזית, להכין אותו לתיקשור עם העולם העל טבעי.

כל זה נשמע אפילו פתטי, אבל דבר אחד הוא לשמוע על סגפן הינדי, שעמד במשך עשרים שנה על רגל אחת עם יד מורמת, דבר אחר לגרי - זה לראות את זה במו עינך. (וזה מאוד לא מומלץ. במילותיו של גיבור של אחד הסרטים: -"לא תהיה לי בחילה אבל אני אקיא בטוח!")

הנה דוגמא של טאפאס המודרני שנערך פעם ללא ידיעתי, על ידי אחד המורים של בית הספר שלנו.

"אחד עשר לאוגוסט יום ה49 של צום, כל הזמן שתיתי מים ממעיין ושתן - כול שבעת שבועות. שלושה ימים לפני מועד זה מן השתן לפתע החלה להופיע דחייה. לא שהוא הפך להיות לא נעים ולא שסתם לא בא לי לשתות את זה, אלא משהו שאתה לא יכול להסביר. מוזר, חשבתי - אבל, כפי שמקובל במצבים כאלה, הסכמתי עם הרצון הזה, יש בזה אפילו משהו משמח. בסופו של יום 48 פתאום פשוט לא רציתי מים ולכן הפסקתי לשתות גם. לא התרגשתי מזה בכלל. אבל יום 49 - שום סימן של צמא. במקביל אין לי שום רצון לאכול. לשון עוד לא נקי עד הסוף, לובן העיניים הוא נקי יותר, אבל לא מה שהיה צריך להיות בסופו של תהליך.

מה עלי לעשות? נראה כי הגוף עבר למצב חדש של תפקוד, אני מרגיש בסדר, כוחות לא פחתו, ראש עדיין די צלול וחד, ואני רגוע. אני מנסה להזכר בכל מה שאני יודע על הצום, במיוחד על היציאה ממנו, אבל לא מצאתי משהו דומה למצבי הנוכחי. נזכרתי כי העדר רעב וניקיון יסודי של הלשון יכולים לא להיות באותו זמן, אבל אם יש לפחות דבר אחד מהם - חייבים לסיים. מסיבה כלשהי, נזכרתי לפתע בהמלצה של ויקטור.

- אם אתה שוהה באסאנה, על רקע רגיעה ושלווה מוחלטת וחש הופעתם הפתאומיות של כמה תחושות בגוף, זה הזמן לצאת - ללא קשר לאופי שלהם או מיקומם.

הנה זה, תשובה על השאלה! ארבעים ושמונה ימים של שתיתי מים, כאילו לא קרה כלום, ופתאום ביום 49 הפסקתי. זהו סימן שצריך לצאת מצום!

ויקטור אמר מיד! ואני עוד מחכה למשה. באותו ערב בסביבות שמונה בערב שתיתי 170 גרם של מיץ תפוחים חי. היציאה מצום החלה. אני שתיתי מיץ כפי שמומלץ בצום המופסק באמצע, ולא התחלתי עם חליטות צמחים, שכן התהליך הושלם ככל הנראה, גם עם מאפיינים שלא תוארו בשום מקום. למה זה קרה? כפי שהתברר מאוחר יותר, טעות זו הייתה אחת, אשר קשורה למאמץ יתר שחוויתי בזמן הצום. הגוף שלי היה מוכן לצאת מהצום כבר קודם, אבל לא התייחסתי לכך. ולכן לא היה לו את משאבים מערכתיים ליצור מיץ קיבה כדי ליצור "רעב זאבים" ולנקות לשון.

ע"י סירוב לשתות הגוף אמר – מספיק. אמר בבירור ובלחש כדי לא להפחיד. הבנתי נכון את הרמז, תחילת השיקום הייתה די מוצלחת.

אחרי כמה ימים שתיתי רק מיץ תפוחים, עד שני ליטרים ליום. בהמשך מיץ תפוחים בבוקר, אחר הצהריים מיץ גזר עם סלק, בשעות אחר הצהריים שוב מיץ תפוחים. אחרי כמה ימים הוספתי סלט ירקות, היה מעט מאוד, כוס קטנה - זה הספיק. תדירות צריכת המזון ואת נפחו, אני דווקא לא הגדלתי בכוונה, כך הכול התנהל נורמאלי והרגשתי טוב.

תחילת השיקום היתה די וטובה, אבל אני שתיתי הרבה מיץ תפוחים כי היו הרבה תפוחי עץ בקיץ ההוא, הם גם היו מתוקים –חמוצים. שתיתי הרבה, שני ליטר. במשך הצום קטוע - זה נורמאלי, אבל הצום הושלם - צריך לאכול משהו משמעותי יותר. ביער איפה שהתחלתי לצום, כך זה היה קורה, כי הייתי לוקח דגנים וקייטניות שונים להתאוששות. במקום לשתות מיץ הייתי שותה תה צמחי יער, אשר בשלב מסוים יותר טוב ממיץ. ואני לא הייתי שותה תה כל כך הרבה, כמו מיץ.... כל זה היה מתוכנן לפני הצום, וכאן במקום החדש כנראה שכחתי מזה, ואף פעם לא הגבלתי את עצמי באכול, אכלתי כמה שבא לי.

בנוסף, השפיעה ניסיון מצומות קטועים בעבר, כי אחריהם תמיד התאוששתי בצורה כזאת. בגינה, הבשילו שזיפים מעולים, אכלתי אותם 5-7, בתוספת מיץ, דייסה פעם ביום, פשוט הייתי שבע מכמה כפות דייסה.

התוצאה היא ש: במקום לשקם את הגוף החמיץ שוב, שוב החל תהליך הניקוי. משקל הגוף לא עלה. בימים הראשונים של ההתאוששות, הוא, אגב ירד מעט, אבל ככה זה צריך להיות, והוא איבד 0.5 ק"ג עד מקסימום 1 ק"ג. ואז היה צריך לעלות במשקל הגוף באותו קצב כפי שהיה ירד, רק בסדר הפוך, מ 100 גרם עד ק"ג ליום.

כוחות לא חזרו. אבל לא התייחסתי לזה. גם חשבתי כך: אני אוכל מעט, שותה מיצים טריים מתפוח, גזר עם מלפפון, סלק, דלעת! ולמעשה הייתי צריך לשתות קצת מיץ, ויותר דגנים, אבל אני אוכל אותם מעט מאוד, וגם רק עם ירקות ועשבי תיבול שונים, כגון עלים סלק, גזר, כרוב. יצא, באופן כללי, מאוד טעים ובריא, אבל זה לא היה מה שצריך.

כוחות אפסו, ומשקל גוף שהיה כבר נמוך המשיך לרדת. למרבה הצער, לא הייתה אפשרות לשקול, ולא רציתי להראות לאנשים במצב כזה. ישנתי על הספה בבית.

בליל ה 21 ב -22 לאוגוסט, עשרה ימים לאחר תחילת ההתאוששות, אחרי חצות, התעוררתי פקחתי את עיניים - כאילו לא ישנתי, שוכב כאילו מודבק ולא יכול להזיז יד או רגל, כמו אחרי Savasana עמוקה מאוד. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי את הלב. במנוחה. לא הרגשתי טוב, איכשהו התיישבתי ונשענתי על שולחן הסמוך. עיניים עצומות, הלב שואג, צובר מהירות מדהימה. אני מרגיש אין שום כוח והלב נראה ממהר ברגעים קצרים אלו לבצע משהו שהיה צריך להספיק במשך עשרות שנים.

זה נראה כמו הרגע האחרון בחיי, אבל חשיבה היא נורמאלית, רק הפחד בתוך ליבי גדל. מה עלי לעשות? היו מקרים שבהם הייתי צריך להסתכל לתוך המוות בעיניים, אבל במקרים אלו הרגשתי עליית כוחות, ועכשיו יש אפס כוחות. להזמין אמבולנס? למה אבל אין כסף. אני מוכן למות, אבל הילדים, המשפחה! אין להם כסף אפילו לקבור אותי.

בלתי אפשרי כבר לספר פעימות הלב. הם הפכו להיות צמרמורת רצופה, עכשיו הלב יתפוצץ, מה לעשות...? ובכן, לפחות לגשת לאשתי להגיד לה שלום...

בקושי רב, מאמץ את כוח הרצון אני נעמד, מחזיק במה שרק ניתן, קירות, ארונות - בקושי מזיז את הרגליים, אני נגרר לחדר השינה שבו אשתי ובני ישנים. עומד בפתח, נשען על המשקוף, אני מסתכל עליה לאור מנורה. בשקט מוחלט את שמה אני לוחש. והיא ללא תנועה, בעיניים פקוחות, ואמרת בשלווה: - אתה חש רע? וקמה בשקט ובלחישה, היא אמרה: "תירגע ותתחיל את המחר שלך כבר היום, ברוגע. וחוזרה לישון, כמו שאומרים, מבלי למצמץ! ועוד נס - אני מפסיק פתאום לשמוע לב!

נרדמתי כמעט מיד, התעוררתי עם שחר, כרגיל, יצאתי לחצר, התרחצתי, צחצחתי שיניים, והתחלתי תרגול יוגה.

משהו שהתבהר לי באותו לילה. הדבר העיקרי הוא כי הגוף יכול לחיות ככל שיידרש לתודעה. התודעה מחליטה מתי להפסיק ויש לכך המון דוגמאות בספרות ובחיים. השלווה היא העירבון להישרדות, כך זה היה תמיד, רק שהפעם אני כמעט טעתי לחלוטין.

אני חי בקושי, חלש מאוד, דק - לא יעלה על הדעת. עשרה ימים נשאר עד הראשון לספטמבר? באיזו צורה אופיע בפני התלמידים? עכשיו הזמן לוחץ עלי ואני חייב להתאושש! לתאם את פעולות עם אינטואיציה, רגשות, והכול יהיה כמו שצריך! אבל לצערי, אין לי די זמן לרשלנות. החלתי לבצע שיקום בעזרת חלב עזים, דבש ושקדים עם אגוזים.

בקיצור, כל "הקסם" לא עבר בשלום. תודה למשפחה, הם עזרו לי. בהדרגה, לעומת זאת, חזרתי לעצמו, אכלתי חמש פעמים ביום, ובהתאם רצתי לשירותים, וכאשר יש טחורים כאלה, לא משנה איזה יציאות יש, זה עדיין כואב. ערכתי היגיינה בעזרת זרם מים ממזרק.
אכלתי בשכיבה על הבטן, לא יכולתי לשבת, לשכב על הגב, גם לא נוח, כי לא היה כמעט ישבן והטחורים בלטו.
נזכר בצום, כמו אושר -  כי בסופו של דבר, אז לפחות אני יכלתי ללכת (כמו חילזון), אבל ההרגשה הכללית היתה די בסדר, גם תוצאות על הבריאות היו טובות, אם היתי עושה הכל כמו שצריך ותקין. לא תיארתי לעצמי ששינוי סביבתי יקלקל הכול..."

התוצאות של הצום לא נכון היו הרסניות: הופיעו טחורים, כאבי גב, כף רגל שמאל כאילו עברה נקה, אחרי לילה המחריד השמיעה ירדה, הייתה עייפות נוראית."

אני רק יכול לומר, כי אדם רגיל בניסוי כזה בהכרח היה מת, אבל גם במקרה הזה, ההשלכות עבור המתרגל היו שליליות, למרות בריאות פנטאסטית שלו. ירד מ78 עד 46 קילו, על אף העובדה כי לא היה לו משקל עודף, שתיית שתן שגרמה להתקף קשה של טחורים...

בתקופה של הסתגלות, מתרגלי יוגה, בקפדנות צריך להימנע ממצבים קיצוניים, הטקסטים אומרים זאת כך:

5.26 "ליוגה מתחיל כדאי להימנע מנסיעות, נשים, והחום של האש. הוא צריך גם להימנע מחמאה, חלב חמוץ, סוכר וסוכר קנה, בננות בשלות, אגוזי קוקוס, רימונים, ענבים, מה שמכיל מיץ חמוץ"
5.29 "...מזון יוגי צריך להיות קל לעיכול, לא צורב ולא חם מדי, כדי ליצור את החומר העיקרי של הגוף"
5.30 "היוגי צריך להימנע מכל דבר שנשמר במשך זמן רב, קשה לעכל ונרקב במעיים וגם חם מדי"
5.31 "כמו כן, לא צריך להתרחץ בבוקר עם מים קרים, לא צריך להרעיב את הגוף, לא לחשוף גוף לסבל לא צריך לאכול רק פעם ביום או לחיות ללא מזון במשך יותר משלוש שעות" ('Gheranda Samhita")

מרכיבי מערכת Niyama משמעות לטאפאס יוצרים ishvarapranidhana ו svadhyaya, יחד הם יוצרים "קריה-יוגה נחישות, לימוד עצמי, התמסרות ל Isvara זאת יוגה של פעולה" (יוגה קלאסית, 2.7)

Swadhyaya - לימוד הוודות, או מחקר עצמי על ידי קריאה הוודות... הבסיס לתרגול - Japa. סוואמי שיבננדה טוען ש svadhyaya דורשת קריאה יומית של הבהגווד גיטה ודרך טקסט קדוש נוצר קשר עם אלוהים.

 הדרישה האחרונה של ניאמה - ishvarapranidhana-התמסרות לאל. מומחים דתיים הודיים מפרשים את ההיבט הזה בתור "נאמנות והתמסרות, הקדשה לאלוהים כל פעולות אנושיות", וגם הבנה שהוא נמצא בכול מקום.

שאלת הקשר של יוגה עם הרעיון של אלוהים היא מאוד מורכבת... Radhakrishnan כתב: "אלוהים של פטנג'אלי קשה לתיאור. למושג אלוהים אישי של הפילוסופיה יוגית קשר מאוד חלש לשאר השיטה... התמסרות לאלוהים היא רק כלי עזר כדי להשיג את השחרור הסופי. אלוהים הוא רק סוג מיוחד של "אני" ולא היוצר או מגן על היקום. Isvara מקל על השגת השחרור, ולא נותן אותו ישירות. תפיסה כזו של Ishvara היא, כמובן, לא משביעת רצון. נוכל לומר כי לפילוסופיה של היוגה הוכנס הרעיון של אלוהים, רק כדי להיות אופנתי ולמשוך את דעתם של כהל רב" (פילוסופיה הודית)

"המושג של" Ishvara "הוכנס בטעות אל הסוטרות של פטנג'לי, הוא לא טביעי להן. הסרת מושג זה מהמערכת, לא רק מפרה את שלמותה, אלא מעניקה שלמות רבה יותר! יוגה סוטרות מפרטות את הדרכים להשגת סמדהי, יחד עם שאר הדרכים מזכירים התמסרות ל Ishvara אבל לא כמטרה, לא כמשהו עצמאי, אלא רק כאחת הדרכים לעבודה עצמית" (ספר Bhishma)
"סוטרות, 23-26 חייבות להיחשב כמאוחרות יותר, או כוויתור לחברה, אשר פטנג'אלי נאלץ ללכת אחריה" (ספר Bhishma)

"הבדל מהותי ומכריע בין האופנישדות וגיטה מן היוגה של פטנג'אלי הוא שהם שואפים לאיחוד עם העליון, השגת אחדות עם האטמן (האופנישדות המוקדמות) או פורושה (גיטה, האופנישדות, מאוחר), ופטנג'אלי יוגה שואפת שיחררה מהם" (ספר Bhishma, עמוד 194).

"כמו שתורת לייבניץ מובילה לאתיאיזם, הוא רצה או לא רצה בכך. כך בעצם מובילה לאתיאיזם, יוגה של פטנג'אלי. איך שלא ניסה פטנג'אלי להזכיר Ishvara הוא מסתמך אך ורק על Sankhya-CARICOM, אתאיסטית במהותה. לא משכנעת במיוחד תיאוריה של והרמוניה עליונה שהוכנסה למונוגולודג"י באופן מלאכותי, התורה של "Monad העליון," כך לא משכנעת במיוחד היזכור בסוטרות של Ishvara אשר לפטנג'אלי בעצם אין מה לעשות איתו."

במונחים של הבנה אתאיסטית של יוגה סוטרות השנויה ביותר במחלוקת, אולי, היא סוטרה (2-45) «Samadhi siddhir icvarapranidhanat» סמדהי משיגים דרך התמסרות ל Ishvara. אבל סוטרה לא אומרת שצריך להתמזג עם Isvara כמטרה של היוגה, אלא פשוט מציינת מספר טכניקות המומלצות כדי להגיע סמדהי..."

"... על אוישוורה כמטרה סופית של היוגה של פטנג'לי אינו מזכיר: המטרה שלו היא לא יוגה"של Tayttiriyya אופנישד "או" הבהגווד גיטה » לא אחדות ואיחוד אלא ההפרדה (kaivalyam)" (ספר Bhishma )

מן האמור לעיל יש מסקנה ברורה: יוגה - טכנולוגיה מעשית והיא לא מצטלבת עם אמונות דתיות, בהיותה מאוד שימושית עבור שיפור איכות החיים.

גוף ונפש בריאים - הם ללא ספק כדי לרצות את האל.

 Vidzhnyanabhikshu אמר: "מכל מיני הרהורים התבוננות באלוהות העליונה נחשבת לחשובה ביותר"

מהות של הדת היא הצהרה של חיבור בין האדם עם הגורם המטאפיזי ממוצא חוצני. שאלת קיומו או אי קיומו של אלוהים תמיד תבלבל את השכל הטוב ביותר (הכי פרודוקטיבי) ללמוד לחיות ללא תשובה ברורה לכך. או למצוא תשובות משלכם, המאפשרת לשמור על האיזון הנפשי שלכם.

"דת היא מקרה של קיצוב שאר הרצונות וצרכים: ביולוגיים (למשל, תקנה של יחסי משפחה, צום פולחני, איסור על אלכוהול אצל עמים רגישים במיוחד לפעולה שלו), חברתי (" האל - האלים, קיסר - קיסר ), קוגניטיביות.

"נורמה של סיפוק הצורך הקוגניטיבי (לדעת) נשלטת על ידי דת באכזריות מיוחדת, כי כל המדע מבוסס על ספק באשר לתקפות והשלמות של ידע על העולם ועל אדם באותו רגע. לפיכך, הסכסוך של אלפים שנה בין דת, השומרת על הנורמות משתנות במשך היסטורית והמדע (כמו גם אמנות) המתגברת על הכללים אלה" (המוח. רגשות, צרכים, התנהגות Vol.1)

לכן יהיה נבון לאמץ גישה של ניסיון אישי והתמדה בדברים טובים.

וחשוב לזכור חוק הבאה: הגוף חיי ממה שמקבל עבור העבודה, הנפש מכמה שהקדשתה לה, מה שאתה מקבל מחזק את הגוף! מה שאתה נותן מחזק את הנפש!